סיכום השבועיים שלי עם יפעת

מסגרת המשמרות עליהם החלטנו במשפחה - להיות לצד יפעת (המתגוררת עם משפחתה בלונדון),

בשנה הקשה הצפויה לנו. 
בימים האחרונים חזרתי מלונדון, משמרת של שבועיים לא פשוטים בכלל...

שהתחילו בבית והסתיימו בטיפול נמרץ.

שלום לכולם.
כידוע לחלקכם, יפעת אחותי נמצאת במצב רפואי מורכב בלונדון, לאחר שנאלצו להסיר את כל המעי הדק שלה,

היא איבדה את העובר (היא היתה בשבוע 15 להריון) והחל מאותו רגע, החיים השתנו לבלי היכר:

היא לא יכולה לאכול כלום והיא תהיה כל חייה תלויה בהזנה דרך הוריד, 12 שעות ביום

ועם שקית לניקוז מיצי הקיבה צמודה אליה 24 שעות.
(כל הסיפור מההתחלה, כאן).

ברגע שהסיוט התחיל, החלטנו כל המשפחה שלי, להיות עם יפעת.
התחלנו לעשות משמרות בלונדון, שמטרתן להיות ולעזור ליפעת ומשפחתה בכל מה שצריך.
בשבועיים האחרונים זו היתה המשמרת שלי.
אני מבקשת לספר לכם איך היו השבועיים האחרונים שלי.

הגעתי כשיפעת כבר שוחררה שבוע קודם מבית החולים, שני הילדים הקטנים שלה היו בישראל. אז היה לה זמן התאוששות והבנת המציאות החדשה בחיים.
על פניו נראה היה שהעניינים בסה"כ נכנסים לשגרה מוזרה משלהם:
בערב מגיעה אחות שמחברת את יפעת להזנה בווריד, בבוקר היא מגיעה לנתק אותה, כל הזמן יש עניינים - כאבים פה וכאבים שם, נוסעים למיון לטפל בכאב אחד, חוזרים מהמיון ואחרי יומיים שוב למיון על משהו אחר שנהיה בעייתי, בקיצור... בבית אבל עם רגל אחת בבית החולים (שנמצא שעה נסיעה, לכל כיוון)
והשבועיים ממשיכים להם, והילדים חוזרים מישראל, ושוב... שגרה חדשה והפעם עם הילדים שדורשים את תשומת הלב שלהם ומאושרים שאמא שלהם סוף כל סוף בבית אחרי חודשיים... אבל גם הם מבינים שמה שהיה כבר לא יהיה. והם מגלים שהצד של אמא בחדר השינה הפך למרפאה קטנה... ואסור לגעת שם בכלום.
והם מבינים שאמא מחוברת לשקית הזנה והיא לא תמיד יכולה לגשת אליהם כשהם קוראים לה.
והם ילדים כל כך טובים. כל כך משתדלים להכיל ולקבל אותה כמו שהיא, כי היא אמא שלהם. עם או בלי שקית הזנה מחוברת לוריד בלילה ובבוקר, ועם או בלי שקית עם נוזלים ירוקים מגעילים שיוצאים לה מהבטן.
הם מקבלים אותה כמו שהיא ומקבלים את המצב כמו שהוא. בלי יותר מדי עניינים.
אבל רואים עליהם שלא קל להם. ורואים עליהם שהם עושים את כל זה כי הם מבינים שזה הדבר הנכון. וכרגע הם צריכים לחזק את אמא ואבא שלהם. וכל זה והם רק בני 3 ו 4.
וכך, עוד מעט מסתיימים להם השבועיים שלי, אבל את הפינלה תמיד משאירים לסוף...
היו ליפעת ולי הרבה תוכניות לשישי-שבת...
תכננו להכין ארוחת ערב חגיגית ליום שישי. סוף כל סוף ברכב מלא אחרי חודשיים וחצי של ארוחות שישי ללא יפעת...
והיינו מלאות תקווה ורצון להתחיל להכין את כל המטעמים.
ואז, בבוקר, אחרי שהילדים הלכו לבית הספר, פתאם יפעת ראתה דימום בשקית של ניקוז מיצי הקיבה.
הבנו מיידית שמשהו ממש לא תקין. מייד הזמנו אמבולנס ונסענו לבית החולים.
הסתבר שיש דימום פנימי, לאחר בדיקות שונות המצב של יפעת החמיר והיא התחילה לאבד דם בכמויות גדולות... פתאם מצאנו את עצמנו בפרק ממש רע של E. R.
לאחר שהצוות הרפואי הצליח לעצור זמנית את הדימום ולאחר עירוי דם, העבירו את יפעת לבית חולים שבו היתה מאושפזת קודם.
יום שבת היה רגוע. יפעת היתה במחלקה וחיכינו לבדיקות ולאחריהם החלטה על איך ממשיכים...
בערב נעשתה בדיקה אחת. לאחריה היה נראה שהכל בסדר. הלילה התחיל טוב.
אבל הפך מהר מאד להמשכו של הסיוט שהחל לפני חודשיים...
הדימום חזר והפעם במלא העוצמה.
יפעת איבדה כמויות דם אדירות, ונכנסה למצב של סכנת החיים.
הצוות הרפואי הצליח להציל אותה (שוב).
הרבה מאד עירויי דם, סי.טי. בהול והכנסה לחדר ניתוח בשעה 6:00 לאחר שהוזעקו מהבית טובי המומחים שיעזרו במצבה הנדיר.
הניתוח עבר בהצלחה. גילו מאיפה הגיע הדימום וסגרו אותו.
יפעת חזרה לטיפול נמרץ. המקום ממנו כל כך חששה וממנו רק רצתה לצאת.
עכשיו אני בדרך חזרה לארץ.
מנסה לעכל את הקורות אותי בשבועיים האחרונים. לא מאמינה למה שעברתי.
לא מאמינה למה שיפעת עוברת.
לא מאמינה שאנחנו בתוך הסיוט הזה.
מבינה שזו רק ההתחלה. שיש לנו עוד דרך ארוכה לעבור.
גם לנו, גם ליפעת וגם למשפחה שלה.
מבינה שיפעת צריכה את התמיכה שלנו גם כשהיא בבית וגם כשהיא בבית החולים.
ואני בעיקר מבינה ומפנימה שזה המצב. זה לא ייפתר עוד כמה זמן... והחיים לא יחזרו לשגרה שהם היו לפני ספטמבר האחרון. 

נשמח לתרומתכם הצנועה לעזור לנו לעזור ליפעת. תודה. 

אנחנו, האחיות כתבנו כל אחת בדרכה על ההתמודדות ועל התקופה הזו. 
מוזמנים לקרא...

דקלה

נורית (אני)

ענבר

יפעת

תמר

סופ"ש הכוכבים של יפעת – הוא חלק ממבצע גיוס הכספים.לפרטים מלאים והרשמה, לחצו כאן. 

תרומה.png