דברים שענבר כתבה

21/11/2019

אז ברוח האנגלים אני רוצה להתחיל ולומר סליחה. סליחה על הפוסט הארוך שהולך להיות (לדעתי, הפואנטה בסוף שווה את המאמץ). סליחה שהפוסט לא מדבר על כך שיפעת אחותי שוב בבית חולים ועל הפחדים שצפו ועלו בנו בעקבות כך ( למה אחותי בבית חולים? תכנסו לכאן ותדעו).
אני מודה ומתוודה שלונדון קרצה לי לא פעם ולא פעמיים.
התרבות והמנטליות האנגלית ממש מדברים אלי.

אם זה בהכוונה מאוד מובנת לכל מקום ודבר

(ע"י שילוט מסיבי, דפי הסבר ועובדים במדים שקשה לפספס שכל מטרתם היא לעזור ולכוון אותך).
אם זה הסדר והארגון ששולטים בכל מקום, כמו שהיה לי לפני כמה ימים ברכבת התחתית( ב"טיוב"):

בתחנה מאוד מרכזית (הרוב יורדים בה) הייתה התראת אש ולכן "הטיוב" לא עצר שם.

כולם ירדו בתחנה שלי ועדיין, לא משנה כמות האנשים שנשפכת מהרכבת שלי

(תוסיפו לזה עוד כמות אדירה מרציפים אחרים), אף אחד לא דוחף, לא נתקע בזה שלפניו,

כולם הולכים בסדר מופתי ועולים למדרגות הנעות בצורה מסודרת.

במדרגות הנעות יש הבנה מאוד חשובה ובסיסית: מי שלא זז עומד בצד ימין, מי שממהר עולה מצד שמאל.
תרבות הנהיגה רק מסכמת את כל פלאות התרבות הזאת כי רוב הכבישים צרים,

ועדיין הייתי שמחה לו היה לנו ,הישראלים, אפילו 1% מתרבות הנהיגה שיש בלונדון ומהסובלנות אחד לשני בכביש.
כל זה גורם לך להעלים עין מהדברים היומיומיים והמעצבנים כמו לדוגמא:

בTA, לא שמים לך מפית וסכ"ום, את צריכה לקחת לבד מאיזה פינה בצד.
בבתי קפה לא מחממים את המאפה שבחרת.
רק אם את מבקשת אז מחממים אותו.
אבל יש דבר אחד חשוב, חשוב מאוד, שיש לנו במזרח התיכון, שאין להם, לאנגלים והם גם לא יוכלו להבין:

החוזק שלנו מגיע מהמשפחה ומהביחד!

בלונדון נמצאים עם החולה אך ורק בשעות הביקור, וגם זה לביקור של שעה שעתיים, לא לכל זמן שעות הביקור.

מבחינתם לחולה הכי טוב להחלים כשהוא לבד.

אבל אנחנו המזרח תיכונים (ישראל, קטאר וכו') אנחנו מבינים את כוח החיים שיש בביחד,

את החוזק שיש במשפחתיות ואנחנו משתדלים להיות שם בשביל החולה 24/7.

בזמן שיפעת אחותי הייתה בטיפול נמרץ פגשתי במשפחה מקטאר שהסבתא מאושפזת כמה מיטות מאחותי.

התחברנו והבנו אחד את השני. הבנו את הצורך בביחד והבנו שהאנגלים לא יוכלו להבין זאת.

עזרנו אחד לשני ברגעים לא קלים.

היה חיבור טוב, חיבור שיכול להיות רק בין עמים שהחום, האהבה והתמיכה זה חלק מהתרבות שלהם.

פתאום הבנתי, יש לנו הישראלים יותר נקודות השקה וחיבור עם עמי המזרח התיכון מאשר עם אירופה.

ההבנה הזאת לא הפחידה אותי אלה להפך חיזקה אותי וגרמה לי להבין שאולי בסוף גם העומדים בראש המדינות יבינו שיש יותר מהדומה אצלינו מאשר מהשונה, ששלום במזרח התיכון זה משהו חשוב במיוחד לנו.

כשזה יקרה, מקווה מאוד שבזמני, אני אכן אוכל לנסוע לבקר את לילה ואיברהים בדוחא והם יוכלו לבוא לבקר אותי בקיבוץ.

דווקא בזמנים מתוחים אילו חשוב לזכור ולהבין שאנחנו חלק מהמזרח התיכון והמזרח התיכון חלק מאיתנו.
תודה רבה ללילה ואחותה על כל החיזוקים ההדדיים,

על התמיכה ואני ממש מקווה שאמא שלהן תצא מיזה ותעבור למחלקה הרגילה, אינשללה.

אנחנו, האחיות כתבנו כל אחת בדרכה על ההתמודדות ועל התקופה הזו. 
מוזמנים לקרא...

דקלה

נורית (אני)

ענבר

יפעת

תמר